לג הסיום

חלקי הינו אי שונה מהאיים בהם ביקרנו עד כה.

מבט פנורמי

הוא לא מתבסס על תיירות כמו מרביתם, אם כי יש כאן סוג של תיירות נופש... אנשים באים לא לקניות אלא לנפוש. הגענו בערב ויצאנו בבוקר, אבל הספקנו לראות את הנופשים במעבורת מנופפים לשלום, ועל החוף, כל הזקנים, משכירי הדירות, מנופפים להם חזרה.

מזהה של האי - 3 טחנות

לצערנו, לא הקדשנו זמן לאי, הייתה זו עצירה לקראת תחילת הדרך חזרה. הצטיידנו במים ויצאנו עם תחזית של "אין רוח", בדרכנו לארץ דרך קפריסין.

אם אין רוח, יש מנוע, אם מפליגים רק על מנוע צריך דלק.

חשבנו לעצור בקפריסין ב-פאפוס, החלטנו בסופו של דבר על לאצ'י.

למה?

כי אף פעם לא היינו שם, וכי קיבלנו המלצה מצורפת למס' טלפון...

יומיים של ים שמן,

 עם הפסקות של כשעתיים רוח מערבית נוחה, הביאו אותנו ללאצ'י. 

בדרך עצרנו מספר פעמים לטבילה ובשלב מסויים זוג דולפינים אירח לנו לחברה, כך שהשגרה נשברה מעת לעת.

ניסינו לתפוס טלפונית את מנהל המרינה, אך - לא תפסנו. אבל המקום, המרינה, מסבירי פנים. עגנו במקום פנוי שהסתבר שהינו של יאכטונר שיצא לדוג, וחזר אך לא התעקש להשיב לעצו את המקום, ובחיוך מצא מקום אחר.

זה לא עזר כאשר במשטרה דרשו מאתנו לעזוב ולעבור ולהקשר ליאכטה ישראלית (שני זוגות על יאכטת ברזל מאשקלון, שהניפה בגאון את דגל ישראל) אחרת בסמוך אליהם. "כדי שיוכלו להגן עלינו" :-)

זו בדיחה בהתחשב בעובדה שאיש לא היה שם להגן עלינו... אבל כנראה שטראומת  לרנקה עדיין משפיעה עליהם כמו עלינו (ראו פוסט "נס ודגל").

ארוחת הערב, למרות שהייתה בניחוח יווני, הייתה בטעם אנגלי. כלומר – חסרת טעם. תוצר שהות אנגלית ארוכת שנים בקפריסין.

פרשנו ללילה של שינה רגועה פרט לחלומות של ג'ינג'ית שהבריחה גנב מתוך שינה, וקמנו לבוקר בקצב יווני, שכלל ארוחת בוקר דהויה בקפה סמוך והציידות בדלק שהגיע בג'ריקנים.

ומכאן – ב- 11:00 יצאנו ללג האחרון בדרכנו לחיפה.

גם הפעם, תחזית חסרת משבים, אם כי זכינו לגבית של עד 15 קשר בערב הראשון משך כ- 3-4 שעות ובזאת הסתיים פרק הרוחות והמפרשנות שלנו. בהינתן ים חלק, מזג אויר נפלא וכו', לא נותר לנו אלא לשחות מעת לעת ולג'ינג'ית לחזור לפילטיס.

מי שמילא את הפערים היה איזי עם סיפורי הטיסה שלו.

למרות היכרות בת קרוב לחמישים שנה, ולמרות ששמעתי את הסיפורים כבר עשרות פעמים, הם ממשיכים להפתיע אותי ולחדש. לא ברור לי עם זה בגלל הדמיון היצירתי של איזי או הזיכרון המתדרדר שלי. כך או כך, לא השתעממנו.

אחרי שני לילות של הפלגה חסרת ארועים מסעירים, אך עם חידושים קולינריים (צריך לגמור את כל הפרודוקטים במזווה), הגענו לחיפה מלווים באונית פאר, כיאה לאקורד סיום של הפלגה שונה.

שונה במשכה – יצאנו לקראת החגים וחזרנו בסופם

שונה בהתנהלותה – לא קבענו מראש היכן וכמה זמן נבקר, אלא זרמנו עם זה

שונה בהרכבה – יותר סקיפרים מנוסעים ;-) וסינרגיה נפלאה בין כולם

שונה טכנולוגית – לא שכרנו יאכטה מאובזרת ומתוקתקת, נהנו מרצף תקלות ובעיות המגדירות את הימאי ככולבויניק

ומילה של תודה לכולם – לכול אחד ואחד מחברי הצוות, על תרומתו/ה ובעיקר על שהצליחו לסבול אותי כל כך הרבה זמן במקום כל כך קטן.

וגם על הנכונות לתת לי חופש יצירתי כאן בבלוג, ללא צנזורה ובלי ביקורת (פרט להגהה שוטפת. ואני אכן זקוק להגהה.).

ולכם הקוראים שהגיעו עד שורה אחרונה זו - כל הכבוד.

לחיי ההפלגות שבדרך :-)

{לאלבום התמונות: https://goo.gl/photos/cHpL8y7BCA1SydSn8 }

נס ודגל

יש הסוברים שנס הוא מוט או תורן עליו מונף הדגל, ויש הרואים בנס ודגל מילים נרדפות. על כך ניתן לקרוא רבות באתר האקדמיה ללשון העברית, ולא זה ענייני כאן. אגב, יש המייחסים למילה "נס" את הווריאציה הארוכה ומשולשת של הדגל המלבני (בלעז: "פנאנט", או בשמו ההיסטורי "פנון"). בין שהוא של לאום, צי, יחידה קרבית וכו'.

מה שמעניין אותי, זה הנוהג והנוהל והמשמעות של הנפת הדגל בקהיליית היאכטונרים הבין לאומית, והישראלית.

הכללים הבין לאומיים מפורטים למדי, ואמורים לממש פורמליות וחלק מטקסיות.

כל יאכטה המגיעה לנמל בארץ מארחת, מניפה על התורן הראשי את דגל המדינה המארחת. רבים היאכטונרים שהגיעו לתורכיה והדגל שהניפו היה קרוע, או מלוכלך, והקנס ששילמו על כך גרם להם להבא להגיע לתורכיה עם  דגל רזרבי גדול, נקי ואף מגוהץ J. אבל לתורכים יש שריטה מיוחדת בנושאי דגל. אני חושב שאם ארדואן היה יכול, הוא היה מכסה את כל תורכיה בדגל ענק אחד. בשייט הנוכחי, בין האיים הדודקטים היוונים, המשתרעים ולמעשה עוטפים את החוף הדרומי מערבי של תורכיה, ראינו ממרחק של מיילים רבים את הדגלים התורכיים מונפים על ראשי הרים, וגודלם עולה על גודל בנין בעל קומות רבות.

אבל לא צריך להיות בעל סטייה פאלית חמורה כדי להניף את דגל המדינה שלך. בכל המרינות בהן עגנו, כל היכטות הניפו, כמתבקש בנוהלים, את דגל המדינה בה רשומה היאכטה, בירכתיים.

הדגל היווני מימין, נס בי"ס לקציני ים עכו (כור מחצבתי) משמאל

לעיתים, כאשר הצוות שכר יאכטה יוונית, אך הוא כולו היה מגרמניה, צרפת או כל מדינה אחרת, הונף דגל שלישי, הדגל של הצוות. מרבית היאכטות השכורות, הניפו גם את נס שסימל את חברת ההשכרה.

ניכר שיש איזו שהיא גאווה לאומית הכרוכה בדגל, אבל...

לא אצלנו.

אני לא יודע מהיכן זה בדיוק בא. אולי שרידים של הטלאי הצהוב לפני כ-70 שנה, אולי זכר רצח הזוג פלצור בלרנקה לפני כ-40 שנה או אולי הזהרות המסע של משרד החוץ כל העת. אבל העובדה היא שיאכטונרים ישראלים לא מניפים את דגל ישראל...!

אותי זה תמיד הטריד, אך תמיד הצליחו שותפי להפלגה לבטל את הדחף הלאומי שלי. מיותר לציין את שימחתי כשגילתי שדני מניף את דגל ישראל בכניסה ליוון, ומאז הוא מונף.

מצחיק איך כמעט בכל מרינה בה עגנו, מופיעים שייטים ישראלים אחרים, שהדגל משך אותם לשיחה וכוס קפה...

בשיחה שהתפתחה בנושא זה בקוקפיט, עלתה עוד אפשרות – אולי מסתובב איזה פנט איסלמי, שאם יראה את הדגל, יבצע מעשה זדון...

זה מושפע לדעתי מאותן הזהרות מסע – אל תתבלטו, אל תדברו, אל תראו... כסת"ח. מסע דיכוי אווילי. מוטב היה אם היו מזהירים כך מפני יציאה לרחוב מחשש פן תאונת דרכים תתרחש.

ההסתברות למעשה זדון במרינה על רקע איסלמי-ישראלי הוא אחד למספר אלפים (היה מקרה אחד כזה, והיו אלפי ביקורים ישראלים במרינות זרות).

כדי לא לזלזל באותן הזהרות מסע, אני מוצא לנכון להעיר ולהאיר את העובדה שגם הטרור השתכלל בעשרות השנים האחרות (ולא מדובר באינתיפאדת סכינים) והמטרות של קבוצת מטיילים באוטובוס הן אכן מטרות שיש להיערך לקראתן. אך קבוצת שייטים קטנה, שוב אינה יעד "כדאי" לטרוריסט.

לא אצא כאן בהצהרות וניסיון שכנוע, מה לעשות ומה לא לעשות, אך אני רואה בהנפת דגל ישראלי על יאכטה, סיכון מחושב וראוי. והתגמול הוא גם תחושת העצמאות, גאווה, וגם תחושת הקולגיאליות – חברות, של ישראלים בעלי אותם נטיות, תחביבים, אהבת ים וכו', בניכר.

אגב, בעת כתיבת שורות אלו, התנוסס לעיני לפתע דגל ישראלי ויצאתי לראות מי הם שכני לעגינה – והרי הם:

צוות הספינה "לרגוס" (צוות חלקי:-)

בכל ההפלגה נתקלנו רק בעוד שתי ספינות ישראלים שהניפו דגל ישראל. זיהינו עוד 5 ספינות ישראליות/ישראלים שהעלימו את לאומיותם....

עוד על דגלים בים, ניתן לקרוא כאן.

טילוס!

טילוס!

אי קטן, 700 תושבים, מעגן, צנוע אך יש בו mooring  (כלומר לא צריך לזרוק עוגן, נקשרים לחבל שממתין לנו).

הגענו אט, עם רוח מתונה שהשיטה אותנו בניחותא מקוס עד לכאן בשלווה שהזכירה את השיר – "דוגית שטה, מפרשיה שניים ומלחיה נרדמו כולם"...

יום של שלווה בים.

אני לא יודע מה עשו לפני עידן האינטרנט, אבל לשמחתנו מצאנו משהו מעניין באי – פילים גמדיים. מסתבר שלפני מספר קטן של עשרות אלפי שנים, האי היה מחובר ליבשה, ופילים אסייתיים נדדו אליו ומצאו את עצמם מנותקים מהיבשה. עברו מספר שנים והם התאימו את עצמם לגודל הסביבה, כך שפיל בוגר היה בערך בגודל של חמור...

שוב גוגל המופלאה סייעה לנו לגלות שיש אוטובוס שחוצה את האי ב-08:30 והתארגנו להשכמה בהתאם.

נהג האוטובוס כבר חיכה לנו ובצרוף נוסע בודד התחלנו במסע לצידו השני של האי. אחרי כ-10 דקות הנהג, שבינתיים גם עשה מספר שליחויות כמו העברת מעטפות חשודות, עצר לנו ליד המוזאון של האי.

כששאלנו לגבי מיקום המוזאון, התנדב הנוסע הנוסף באוטובוס להראות לנו, ויצאנו במסע מפרך של 7 מדרגות למרפסת מעל נקודת העצירה. וכאן התחיל הבחור לקרוא ולשרוק לאחראי על המוזאון. כשסוף סוף הוא הועיל להוציא את הראש מהחלון, וראה את קבוצת המכובדים שממתינה לפתיחתו, הגיע חיש קל ופתח לכבודנו את המוזאון...

מוזאון!!!

חדר של 3X6 אבל מרשים. שרידי שלד הפילה האם ולידה שריד הגור בגודל של כלבלב. 

זאת, חוץ מ-3 גולגולת שאמורות להיות של ימאים עתיקים.

כאמור מעניין.

בצהריים הפלגנו לסימי שנית מתוך כוונה לבצע שם את היציאה מאירופה ולהתחיל בהפלגה חזרה לארץ, דרך מספר איים נוסף. וכנראה קפריסין בניהם והפעם, לאצ'י (בהמלצתו של אמיר קרן)...

כיוון שזה היה בדרך, עצרנו שנית במפרץ הקסום עליו כבר סיפרתי, לרחצה נוספת

בהזדמנות זו אני מוצא לנכון להזהיר את המגיעים לסימי – מסעדת הדגים מאנוס – מחירים מחרידים. שילמנו עבור ארוחה אמנם סבירה, אך בהחלט לא מעולה, מחיר כפול מזה ששילמו בקוס עבור ארוחה מעולה...

ראו – הוזהרתם!

{וכרגיל, תזכורת לגבי כתובת אלבום התמונות}

איים בזרם

עברו מספר ימים מאז כתבתי, ואתם לא תאמינו איזה הרפתקאות עברנו.

כבר כמעט שכחתי את הצום הקל שעבר עלינו בניסירוס, תוך כדי קריאת ספרים ומחשבות פילוסופיות. היה רק קטע קשה אחד, של התנגשות אמונות – אני צם... סתם!

נגמר הצום, רוצה לאכול. טבעי לא?

מסתבר שלצמד דני/אביטל יש גם נטיות דתיות חשוכות, והם חייבים להמתין לצאת שלושה כוכבים...

מזל שכוכב וגה הופיע בזנית ו... שברנו את הצום.

יצאנו למחרת בדרכנו לקלימנוס, למעגן קטנטן לצידו שוכן הכפר ואטי. נאלצנו להתמודד עם קדמית חדה, אך עשינו זאת בהצלחה.

השמועות אמרו שיש שם מקום עגינה בקושי לשלוש יאכטות, סביב קצה מזח קטן.

היינו היאכטה השלישית על קצה המזח, אך בהמשך ובצורה נוחה למדי עגנו עוד כעשר יאכטות... וזו עובדה, לא שמועה. אתם יכולים להעביר הלאה.

יש שם מספר מסעדות סביב המעגן, אך דני מצא המלצות באינטרנט על מסעדה בשם פופי. והינה, המסעדה הקיצונית לצד המזח היא "פופי". לבשנו מחלצות, ויצאנו לסעוד.

נפילה!!!

למחרת כשטיילנו בסביבה, התברר שיש עוד מסעדה בשם "פופי"... לך תדע!

ג'ינג'ית חזרה מהצעידה שלה, ניתקנו חבלים, הרמנו עוגן וקדימה לפסרימוס.

הרוחות המלטמיות החלו לנשוב וחיש קל נשאו אותנו דרומה למפרץ נחמד, עם כי גם הוא לא הסתיר את הרוחות לחלוטין.

דני ואביטל לקחו את הדינגי לסיבוב כדי לבדוק את איכות תיקון המנוע (סיפרתי לכם שהוא עבד על ריק?).

התיקון הוכיח את עצמו והם הלכו לאיבוד על החוף...

הרוחות בינתיים גברו, ואנחנו התנפנפנו על העוגן על פני קשת לא קטנה, כשבמרחק של כ-50 מטר הסלעים ממתינים, מאיימים. ממש ראיתי סלע אחד מלקק שפתיים בשקיקה וקורץ לסלע שלידו.

סוף סוף חזר הצמד, העלנו את המנוע, הנפנו את הדינגי (סירת גומי קטנה שמשמשת לרדת לחוף כשעוגנים לא צמוד לרציף, ושעשועי מים כיד הדמיון) אל הסיפון כדי להתכונן להמשך הדרך.

הרוח נפנפה את הדינגי עד שבקושי הצלחנו לקשור אותה. התפניתי להדליק מנוע ולאחוז בהגה, בעוד דני נפנה לעוגן, ופתאום הוא צועק – גילי!!! רברס!!!

העפתי מבט, הסלע שקודם ליקק שפתיים, כעת פער את פיו! היינו במרחק של כ- 3-4 מטר ממנו. ברגע הראשון חשבנו שהעוגן נגרר, אך כשכבר היינו במרחק סביר (תגובת בזק של ההגאי... אני) והשרשרת עלתה לסיפון, לא היה עוגן בקצה...

השרשרת כשלה. כמובן בחוליה החלשה, אבל באופן לא ברור, לא במקום שהעיד על חשש מכשל...

טוב. ניצלנו מהתרסקות על סלעים, הלך העוגן, כפרה (במלעיל) .

יוצאים לדרך בלי יותר מדי סנטימנטים. כל אחד לתפקידו, דני על ההגה, אביטל על "Navionix" (אפליקציית מפות וניווט) ג'ינג'ית במיטה ואני קורא ספר.

הייתי כבר בסוף הספר (בן החמאס), עוד כמה עמודים ואני גומר... סיימתי.

הספקנו לעבור שני מייל ופתאום משהו התחיל לכרסם לי בלב.

את העוגן הזה כל כך הרבה פעמים הטלתי למים... כל כך הרבה פעמים העליתי מהמים... משהו בכל זאת

קושר.

דני... אולי בכל זאת נחזור וננסה למצוא אותו? לא היה עמוק מדי. אם נמצא אפשר יהיה לשלוף.

אני חייב לתת לדני כאן קרדיט. איך שהוא, הוא קלט את המצוקה בה אני נתון, וללא היסוס סובב את הספינה חזרה. הגענו למפרץ, נעמדנו על הסיפון בניסיון לאתר את העוגן – יוק! עם הרוח והגלים אי אפשר היה לראות דבר. רגע לפני שהתייאשנו, הכבוד לא אפשר לי להרים ידיים, ועם משקפת צלילה קפצתי למים. 5-10 דקות עברו והינה הוא מונח בגאון, נעוץ בחול על פי התקן, והשרשרת הקצרה בהמשכו.

עכשיו רק גיליתי שאני לא בן 20-40-50, ואם פעם לצלול 10 מטר היה דבר שבשגרה, כעת 4 מטר כבר מהווה אתגר.

כדי לקשור לשרשרת חבל כבר נאלצתי להיעזר בסנפירים, אבל מכאן ואילך הכל תקתק במקצב צבאי, ואנו שוב בדרך עם העוגן על הסיפון.

הרוחות שנחזו שוב לא ידעו מה חזו להם, ובדרכנו עתה לקוס, הן הגיעו ל-20-30 קשר. שוב, למזלנו והנאתנו הן היו בכיוון שלנו, ועם חצי חלוץ השגנו את הגלים.

מכיוון שבמרינה לא היה מקום (אסור להגיע לשם בשישי שבת, זו כוורת רוחשת), נאלצנו להצפין ולהיכנס למעגן המסורתי של קוס. שוב מזל. מקום נפלא שרות אח"מים, מרכז העיר, בקיצור – כל הנוחיות.

כל כך הרבה מזל בתוך יומיים, אני לא יכול להתעלם מהאפשרות שאולי בכל זאת יש אלוהים, ואולי זה בגלל שצמנו, ולא זו בלבד, אלא שחיכינו לצאת שלושה כוכבים טרם טעמנו כזית...

לאאא. זו לא הוכחה (כדברי בני) זו התנסות. בשביל הוכחה צריך לקחת מדגם מייצג פלוס קבוצת בקרה, ולבדוק את סטטיסטיקת המזל...

לאחר העגינה יצאנו להסתובב, מצאנו מסעדה נחמדה בין עשרות ואולי מאות המסעדות.

היה מצוין! היה זול, ובעל הבית לא חסך תש

צ'ופרים רק בגלל שאנחנו ישראלים. לדבריו, סבו הסלוניקאי החביא בביתו במלחמת העולם השנייה, משפחה יהודית.

נתנו לו קרדיט ולמחרת הגענו אליו שנית בצרוף של איזי ויעל שהצטרפו אלינו בבוקר. הפעם, הארוחה כבר הפכה לסעודת מלכים. והמחיר? רק ירד!

(פרטים לגבי ההמלצה (אם תגיעו לקוס) המסעדה נקראת Avlogyros  טל 2242022600 או 698 660 28 90)

שבת בבוקר יצאתי עם דני לחפש שרשרת חלופית. כבר בעגינה בקוס נוצרו קצת בעיות בגלל קיצור השרשרת, שלא לדבר על החשש מהמשך התפוררותה.

מצאנו במרינה חנות שלרגל סוף העונה כבר חסרו בה לא מעט דברים, אבל שרשרת וחבלים מצאנו.

לעשות עם דני קניות בחנות של ציוד ימי זה כמו לצאת עם זוגתי שתחייה לחנות בגדים או נעליים... הדבר היחיד שהציל את המצב זה העובדה שגם לי זה עושה את זה.

שהינו שם מספר שעות, הרחנו את החבלים, שאפנו את האביזרים, בדקנו קטלוגים, מיששנו שקלים וגלגלות.. אך! חגיגה.

דני הגדיל לעשות והשאיר שם אלפי שקלים... טוב רק השרשרת עלתה כ- 1,300 ₪. מעניין שביוונית זה נשמע הרבה פחות. הם מדברים ביורו. עדיין.

הבנתי שזה כשליש מחיר של אותה שרשרת בארץ. לשרשרת הצטרפו פנדרים, חבלים לראשי, וחבלים להתקשרות, וחבל נוסף לעוגן, וגלגלות ועוד ועוד. בינתיים קלטתי שמזל שהנשים לא הגיעו, כי יש שם גם מדור של אופנת יאכטונרים, עם כובעים, וצעיפים וחולצות ונעליים... לא היינו יוצאים בזול.

כמובן שלא יכולנו לסחוב 50 מטר שרשרת, ואם השרשרת לא באה ליאכטה, היאכטה מגיעה לשרשרת.

השרשרת הישנה

הכנסת השרשרת החדשה

הפלגנו מהנמל למרינה רק כדי להחליף שרשרות, וחזרנו לנמל. העגינה הפעם הייתה חלקה גם בזכות הניסיון אבל בעיקר בזכות השרשרת החדשה :)

בזמן שנותר, לקחנו קטנועים ונסענו לאיזה חור שיעל שמעה שיש שם נביעה של מים חמים. נסיעה קשה ברוחות קשות (זוכרים? מלטמיות!) אבל הגענו. תענוג מוזר. ברכת אבנים על חוף הים, תחת מצוק. המקום מסריח מביצים רקובות, המים מבעבעים, ואנשים שורצים שם כאילו הם מסוממים.

טוב. הגענו, לא נתנסה? פשטנו בגדים ונכנסנו. וואו! איזה חום. לקח לי זמן לטבול את עכוזי ומה שבהמשך, אך לאט לאט התרגלתי, והצטרפתי לחוג המסוממים.

קשה לתאר. זה שילוב של חמת גדר, אבל קטן. המים מלוחים אך משולבים בגופרית, ובמוצא מבטן ההר, כל כך חם, שרק איזי יכול היה לשבת שם. 

בצד הים מגיעים גלים, והם קצת מקררים את המים. כך נוצר מפל טמפרטורה מקרבת המצוק עד הים, וכל אחד יכול למצוא את מקומו בסיר המרק הזה.

חזרנו עייפים אך רצוצים ובעיקר רעבים. יצאנו שוב למסעדה לעיל, ועל זה כבר סיפרתי.

אז לילה טוב כעת, מחר מתחילים את הדרך חזרה לארץ תוך דילוג בין איים.

ואם אתם שואלים את עצמכם - מה לכותרת הפוסט ולתוכן?

התשובה - לא יודע! 

חשבתי איזו כותרת לתת. חשבתי לרשום את שמות האיים, אבל אני עצמי שוכח את השמות ומתבלבל בניהם, אז נתלתי באילנות גבוהים, ושאלתי את הכותר מהמינגווי.

להזכירכם - אלבום התמונות של ההפלגה, כאן!

כיפורים בניסירוס

לאחר שנפרדנו מהצעירים, הזוג הצעיר המשיך לבהות אל האין אופקים משך זמן מה, 

בעוד ג'ינג'ית גוררת אותי לסיבוב כפרות על פסגות ההרים. הפיצוי שקיבלתי היה נוף נפלא של המפרץ.

את הלילה עשינו באותו מפרץ, אך הפעם נשבה רוח תזזיתית, כזו שכל סקיפר מודאג בגללה, בודק את העוגן, מוודא מיקום, בודק אחיזה טובה בקרקע, מרחק מסירות אחרות (לך תסמוך עליהם שהם מבינים בימאות...) ועדיין לא ישן טוב.

בשבילי שריקת הרוח הייתה שיר ערש ונרדמתי לשנת לילה מצוינת, עד שפעמוני הכנסייה/מנזר העירו אותי ב... 04:40! דיוק זה לא הצד החזק של הכמרים. בינתיים הרוח שקטה, כל הספינות סביב היו רתוקות היטב למקומן, אף אחד לא ניגרר לסלעים, בכול טוב.

יצאנו עם אור ראשון בדרכנו לניסירוס.

אי שהינו למעשה הר געש שנדם לפני אי אלו אלפי שנים. מאז הוא איים לפני כמאה שנה אך רק הוציא קיטור. עד היום הוא מוציא קיטור גם באזור הלוע וגם בנקודות שונות סביב החוף (ראו תמונות לעיל ובאלבום).

העגינה הייתה שלווה, הכפר שלו, אנשים שלווים ואפילו מקומית אחת פונה אלינו בתודה... בבקשה, אבל על מה היא מודה לנו? על זה שאנו מבקרים אותם. זה חשוב להם התיירות.

זה כבר גרם לנו להיות פתוחים ושכרנו קטנוע וטרקטורון.

מסתבר שלדני זו התנסות ראשונה ברכיבה על ווספה.

וכבר הוא מרכיב את אביטל.

טוב, ילדים גדולים, רוצים להמר – מותר להם. אני יכול להרגיע מראש, ההימור הצליח, לנהג ולנוסעת שלום והם אפילו מחייכים. אבל לדעתי זה בגלל שהם לא מודעים לגודל ההימור.

ביקרנו בהר הגעש, מעניין ומסריח מגופרית כמקובל באזורים כאלו.

בדרך חזרה לא היו הרפתקאות מיוחדות ולכן התארגנו למקלחת אצל בעל המסעדה מולה עגנו, שהוא גם בעל המלון שמעל המסעדה, ואם אוכלים אצלו, המקלחת חינם. והפתעה! אפשר גם לכבס אצלו, אבל זה כבר עולה 8 יורו, כי המים באי יקרים.

אין להם מים טבעיים, ולכן מביאים מים במכלית, ואין מה לעשות... זה עולה.

טוב. התארגנו בתורנו רחצה, ובינתיים התחלנו להתמלא בדאגה – במסעדות סביב מלא, אבל אצלו ריק. מדאיג.

אבל אין מה לעשות. עסקה זו עסקה ואנחנו עומדים בה.

מרק הדגים היה נפלא! מקבץ פירות הים היה משובח, סך הכל – מצוין.

התחלנו להתאהב באי. שקט, רגוע, אנשים באמת נחמדים, מחירים סבירים ביותר, עגינה נוחה, מה עוד אפשר לבקש?

החלטנו לעשות כאן את יום כיפור.

בינתיים, כיוון שהקטנועים שולמו – נסענו לנו ברחבי האי וחזרנו לסירה להכין את הארוחה.

כיוון שנשארנו במקום, וסביבנו יוצאות ונכנסות יאכטות מימין ומשמאל. צוות השיפוט מחלק ציונים:

זה לא זרק עוגן במקום הנכון,

אלו פשלונרים, לא זורקים חבל כמו שצריך,

איזה קטע, הרוסי דפק את הכניסה וניכנס בספינה שמשמאל, וכך הלאה J. תצוגת ימאים ומתחזים מתחילים ומנוסים, ואנחנו!? יושבים ונהנים. ומי שלא ראה את הזקנים מהחבובות, לא יבין איך נראינו.

אגב. הרוסים לא הצליחו לעגון יצאו וחזרו שנית למודי נשיון. הצטלבו על העוגן שלנו, ובקושי הגיעו לרציף. זרקו את כל השרשרת שהייתה להם.

ריחות הבישולים שעולים מהמטבח כבר מפעילים אצלי את בלוטות הרוק. ג'ינג'ית על המרקים, דני על הקוסקוס, אביטל על הסלטים, ואני? לא מפריע!

וזה חשוב. כל התערבות שלי יכולה רק להזיק.